מספיקים מלא
הייתי רגיל, לקום בבוקר, לעשן איזה קטן, ואז הייתי מרגיש כאילו אני כל היום אני נלחם עם הסטלה. הכבדות, האיטיות, המלחמה עם החשק או יותר נכון, העצלנות . כשאתה עובר לאידוי, אתה לא מעוך. אתה לא כבד, ואתה אפילו מצליח לתפקד בכיף. בראש טוב ובכיף. פתאום אתה מגלה, שזה אפשרי להיות במכון, בדואר ולעבוד יום עבודה מלא. מפתיע. מי היה מאמין.
התמכרות לטעם
עד היום אני זוכר את הפעם הראשונה שהשתמשתי בוופורייזר. הטעם של הקנאביס היה בלתי נשכח. טעם אחר. כאילו גיליתי את הקנאביס מחדש. ויחד איתו המחשבה, ״אם זה קנאביס, מה לעזאזל עישנתי כל השנים האלה״? ברגע שאתה עובר לאידוי, הטעם כל כך אחר וטעים, שקשה לחזור אחורה. פתאום כשחבר מציע שכטה, אתה כמובן לא אומר לא כן… בואו נודה בזה, אבל אתה מתבאס על הטעם שנישאר לך בפה אחרי זה. מפונקים כבר אמרנו?
לאייפון נוסף חבר
אחד הדברים הכי מבאסים בוופורייזר הוא, שאתה בא להשתמש בו ומגלה שהבטריה ריקה. זה רגע שבו אתה מרגיש כל כך מאוכזב מעצמך, מין כישלון עצמי שכזה, שהחלטתי לייצר לעצמי הרגל. כל לילה, כשאני הולך לישון, אני מחבר את הוופורייזר שלי למטען. ממש ליד האייפון. צמד חמד.
הרצון לשדרג
אחרי שנה וחצי של שימוש בוופורייזר אני יכול להגיד- אני מכור. ממש כמו סמארטפון, מחשב, או קונסולות משחק, שוק הוופורייזרים תופס תאוצה. פתאום כל הזמן יוצאים דגמים חדשים, ובא לך לקנות. אחד נייח, ואחד נייד כי חייבים לבחוץ. ואולי אחד עם תא קצת יותר גדול, שנוכל להשתמש יחד עם חבר… ובקיצור… בעיה.
הסירחון
ריח ועשן. אלו תמיד היו המלחמות שלי נגד העישון. למי יש כוח עכשיו לצאת החוצה למרפסת. או לפתוח חלון לאיוורור באמצע ינואר. אז מעשנים בבית. ובנינו, הסירחון הזה לא כייפי. בוופורייזר לא רק שאני יכול להשתמש בו בבית ואין סירחון, אני יכול להשתמש בו בחדר שינה, כשאני במיטה. חלום.
פחות ליחה
כשאתה מפסיק לעשן אתה מרגיש את זה קודם כל בגרון. אין ליחה, פחות משתעלים, הנשימה חלקה יותר, לא מרגישים צורך לירוק… שידרוג.
ומה איתכם? עדיין מעשנים?
